נהוג לחשוב שכיום הטכנולוגיה מתקדמת יותר מאשר בעבר, אך לעיתים ההפך הוא הנכון. טכנולוגיות עתיקות של צינון טבעי הסתמכו על תכנון חכם שיושם כבר בבנייה עצמה. טכנולוגיות אלה, כמו המזגנים של ימינו, היו מבוססות על הנמכת הטמפרטורה של האוויר בתוך חלל המבנה באמצעות שינוי לחץ ורמת הלחות באויר, אך בניגוד למזגנים המסוגלים לייצר סביבת פנים מבנה מותאמת לדרישות המשתמש ללא תלות בתנאי מזג האויר, האפקטיביות של השיטות המסורתיות היתה תלויה בקיום של גורמי אקלים חיצוניים, כמו רוחות חיצוניות בסביבת המבנה.
אחת השיטות העתיקות לצינון הייתה באמצעות מגדלי קירור. מגדלי הקירור התבססו על הזרמה של אוויר במבנה מלמעלה כלפי מטה. תנועת האוויר נוצרת בעקבות אידוי מים בחלק העליון של מגדל, בעקבותיו נוצרת מסה של אוויר קר וצפוף יותר. הפרשי לחצים בין אותו אויר קר לבין האוויר החם שבסביבה גורמים לשקיעה של האוויר הקר כלפי מטה. זרימת הרוח סמוך לפתח העליון יוצרת כח יניקה של האויר הקר כלפי חוץ, אך באמצעות תכנון גיאומטרי או על ידי הוספת כונס רוח ניתן היה להטות את זרימת הרוח האופקית כלפי פנים המגדל. בתקופות מאוחרות יותר, נעשה גם שימוש במפוחים שהגבירו את קצב יניקת האוויר כאשר אין רוח. מגדלי הקירור נבדלים ביניהם באופן אספקת המים לאוויר – חלקם עשו שימוש בהעברת האוויר דרך מזרונים לחים וחלקם עשו שימוש במערפלים שיצרו ענן של טיפות קטנות אשר התאדו לחלוטין לפני שהן שהגיעו לתחתית המגדל.
שיטה עתיקה זו מיושמת לעתים רחוקות גם כיום וניתן לראות דוגמה לכך במגדל הצינון בקיבוץ נאות סמדר. המגדל, שגובהו 38 מ', נמצא בבית האומנויות ובנייתו על ידי חברי הקיבוץ הושלמה בשנת 2001. בקצה המגדל מוצב כונס רוח אשר מושך את האוויר מבחוץ פנימה, בתחתית המבנה ישנה בריכה אשר אוספת את הטיפות המזעריות שיורדות מטה ובאמצעות משאבה (האמצעי צורך האנרגיה היחידי המשולב בתהליך) המים מוזרמים חזרה מעלה ומניעים את התהליך מחדש. האוויר הקר מועבר באמצעות תעלות תת קרקעיות לכל חלקי המבנה הגדול, ומייצר אקלים פנימי נוח ונעים בסביבה המדברית החמה.
מגדל צינון מדברי | מקור: נאות סמדר